שביל ישראל ב-21 יום

(או: איך לתמוך בחבורת רצים אמיצים בשביל ישראל)

הרעיון של פרויקט 1009 (כאורך שביל ישראל בתכנון המוקדם) עלה לפני יותר משנה. מבחינת הרצים, התכנון, ההכנות, האימונים, צריכים להיות מדויקים ועם ירידה לפרטים הכי קטנים.

ברגע שהקבוצה יצרה איתי קשר, אני חושב הברק היה ניכר עלי בעיניים. "אני לא מסכים שמישהו אחר יעשה לכם את הליווי הלוגיסטי" אמרתי להם. "זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב ובאהבה גדולה".

"ואתה תוכל להעדר מהבית תקופה כזאת ארוכה?", נשאלתי. "25 שנה בצבא היו ההכנה שלי, וזה יהיה הטיול שאחרי הצבא", עניתי.

החיבור עם הקבוצה היה כמו דייט. הרבה חששות משני הצדדים הובילו אותנו לקיום סימולציה בת יומיים, בהם ראינו שהחיבור זורם היטב.

עוד כמה מפגשים, עוד כמה תיאומים, הגדרת נקודות הלינה והמפגשים היומיים (שבעצם היוו רק שלד למה שהיה בפועל בגלל אילוצי חום, עייפות, מזג אוויר, פציעות ועוד) ונראה שהתכנון הולך לכיוון הנכון.

רגע, מה עם נקודות חידוש האספקה, מים, מזון? מה עם התזונה של הרצים? מה הם אוכלים בריצה מטורפת כזאת? מה אם כל מה שהכרתי בשטח, וידעתי שהרכב שלי עובר, פתאום יתגלה לי כלא עביר לנגרר? מה עם התזמון של הנסיעה שלי בשטח?

אולי לא אספיק להגיע עם הנגרר לכל נקודות המפגש? מה יקרה אם תקרה לי תקלה ברכב? כל השאלות האלה מופנות רק אלי, כחלק מההכנה שלי למסע, ומבלי לשתף יותר מדי את הרצים כדי לא להעלות את מפלס הדאגה שלהם.

יצאתי מתוך נקודת הנחה שהדרום הוא יותר בעייתי בגלל מיעוט מקומות ההצטיידות במזון ומים, בגלל הנסיעות הרבות בשטח, שטחים לא עבירים וכו'. מיני מסע מקדים בדרום היה בלתי נמנע.

נסיעה בת יומיים, שבהם אני עובר את הנקודות הבעייתיות, מודד זמנים של כניסה ויציאה מהשטח, בודק חנויות, צרכניות (רצחניות בשפת המקומיים), לוקח מספרי טלפון של אנשי קשר, סוגר מקומות לינה, בודק שבילים עבירים, בודק אופציות של אחסון הנגרר ביום, בודק נקודות של הידרנטים (אותם נקודות של כיבוי אש בהם אפשר למלא מים).

התפריט במסע

מבחינת התזונה, הקבוצה לוותה ע"י דיאטן שהגדיר איזה אוכל הם צריכים לאכול כדי לקבל את כל מה שהגוף צריך במשטר עבודה כזה. קיבלתי תפריט מאוד מוגדר, ובנוסף גם מתכונים לכל הארוחות.

נשמע גדול? רגע, לא ציינתי שיש רץ אחד צמחוני, אחד קטוגני ושלושה עם תזונה בשרית רגילה. חוץ מאחד שלא אוכל דגים. לא מסובך…

עכשיו כשיש את המסע המקדים, תכנון של נקודות המפגש, נקודות חידוש האספקה, נשאר רק להעלות הכל על המפה, כמסלול אחד כולל, עם כל האופציות שנבחנו, וכך מסלול ניווט אחד שיושב מול העיניים שלי, בתוכנת נוויגייט, ילווה את הנסיעה שלי בפועל.

כמה שיפצורים קטנים

היו מסקנות גם מהסימולציה. ומסקנות צריך ליישם. חמישה רצים שמגיעים עייפים ומיוזעים לנקודות המפגש/לינה, צריכים לקבל הכל ומיד: מים, אוכל, אוהלים, מחצלות, מקלחת חמה, גישה לתיקים. חמישה מול אחד.

ולכן הכל צריך להיות נגיש, קל לתפעול, מהיר. זה הוליד רשימה של "שיפצורים" לרכב ולנגרר שהם בערך: גגון לטנדר, מיכל מים נירוסטה 200 ליטר, משאבה, מקלחון מתקפל ומהיר, תאורה פנימית לנגרר, פאוצ'ים לגישה מהירה על הדלת של הנגרר, מחמם מים על גז למקלחות, עמדת טעינה ל-6 מכשירים, שקעי 220 וולט גם בנגרר, חבל כביסה ייעודי לכל מקום בשטח, ארון למזון מואר, תאורה מהירה לשולחן אוכל, פרוז'קטורים עם אופציה של חיישני תנועה לבטחון בלילה, תאורה ליד המקלחת, חשמל חכם בנגרר, מצבר נוסף לשימוש שוטף בנגרר עם טעינה מהרכב, צמיגים מחוזקים לשטח. ולבקשת הרצים, ווי תליה לתיקי ריצה בצידי הרכב.

בימים שלפני המסע, צוות הרצים החליט לצרף אלי עוד עוזר כדי להקל על העומס והקושי בעיקר בדרום, עד ערד. יגאל, חבר עוד מהשירות הצבאי, הסכים ללא היסוס ולבסוף נשאר עד סוף המסע. בזכותו, העבודה זרמה בצורה חלקה מאוד. יגאל ידע לאזן אותי, להקל על הדאגות שצצו תוך כדי המסע, ולהיות חבר אמיתי במסע.

יצאנו לדרך

נסיעה מנהלתית לאילת. ימים של תחילת האביב עם עומסי חום של שיא הקיץ. החששות ניכרים, אבל מנסים להיות אופטימיים. המורל גבוה. מוסיפים עוד נקודות מפגש ביום.

ההפסקות הן לא רק למילוי מים, אלא לחידוש כוחות, מנוחה מתחת לגזיבו/ציליה או עץ בשטח. נקודת מפגש שנוספה בבאר מתק מביאה אותנו לעיקוף עצום בגלל שטחי אש שלא מאפשרים כניסה בימי חול.

בנוסף, זה מביא אותנו להתלבטות #1 : חציית ואדי עם ירידה ועליה תלולות מאוד, "בקצה מעטפת הביצועים של הטנדר והנגרר".

הדילמה נעלמת כאשר שומעים שהרצים מתקרבים לנקודת המפגש. נועלים נעילת דיפרנציאל קדמית ואחורית כדי למנוע "פרפורים" בעליה ועולים בהצלחה למרות הסלעים והבורות שאחרים חפרו.

הדרך צפונה נמשכת, כאשר נקודות ההצטיידות במזון מעטות ודורשות נסיעות ארוכות. אחרי הלילה בצופר, השביל פונה מערבה, לכן מחליטים על פיצול בין הרכבים המלווים. הרכב של יגאל לוקח את הנגרר בדרך עוקפת למצפה רמון (נסיעה בכביש של יותר מ-100ק"מ), ואני נכנס לשטח כדי לפגוש את הרצים בנחל צבירה.

התלבטות #2: מתחיל טפטוף והתחזית מודיעה על שטפונות בזק אפשריים בנחלי הדרום. הרצים כבר בשטח. עם כמות מים מוגבלת ובלי אוכל. מחליט להכנס לשטח כאשר העיניים שלי כמו של טייס של מטוס קל: כל הזמן בחיפוש מקום גבוה כדי "לנחות" במידה ואשמע את השטפון מגיע מולי בנחל נקרות או צבירה. מזג האוויר מתבהר והכל עובר בהצלחה כולל עוד כמה מפגשים עד חניון גוונים.

חברים בדרך

עולם הג'יפאים הוא עולם של חברים שכל אחד מכיר את השני וכל אחד שומע על המסעות של האחר. עמוס אבירם, רוני יהלומי, ערן ברגר, תומר מורבסקי, גיא סרוסי, הם רק חלק מהחברים שפגשתי בדרך.

המפגש הכי יפה היה עם מורן חורש, שהיה בטיול סופשבוע במדבר. המפגש הראשון היה מקרי ומשמח, במפגש השני למחרת, הבנו שצריך לטייל ביחד. בדרך למפגש עם הרצים בחניון גוונים, הובלתי את קבוצת הג'יפאים הנפלאים של מורן בנחל נקרות, עד היציאה ממדרגת נקרות.

שיטפונות הם לא רק בחדשות

המסע המשיך צפונה, עם יום מנוחה במצפה רמון. הלילה הבא צריך להיות בחניון גבי חווה. מכיוון שנחל חווה לא נגיש ממערב (שטחי אש) באמצע השבוע, זה אילץ אותנו לנסוע לאורך שביל ישראל, מדרום, בשטח יחסית קשה.

הדרך הייתה קשה, אך הקושי האמיתי היה ההתמודדות עם הרוחות בלילה שלא פסקו עד השעות הקטנות של הבוקר. הרוחות היו רק ההתחלה לתחזית לימים הקרובים שצפתה גשמים ושיטפונות. יצאנו מנחל חווה ודרך שדה בוקר המשכנו לכיוון חניון נחל מדור. הדרך יחסית נוחה. בחניון, תוך כדי התארגנות, התחיל טפטוף.

התלבטות #3: להמשיך עם ההכנות כדי שהכל יהיה מוכן ברגע שהרצים יגיעו, או להתקפל ולחכות להם כדי להוציאם מהשטח. מחליטים להקים את המחנה ולהתחיל בבישולים. צירוף מקרים אכזר מפגיש אותנו עם הרצים וגשם שלא פוסק. תחת הגשם הזה, מחליטים לקפל את המחנה, לאכול את המרק העשיר שהיה כבר מוכן ולצאת בשיא המהירות מהשטח.

בדרך הבנו שהשיטפון הוא עניין של דקות ספורות. השטח נראה כמו צלופן אינסופי, כאשר כמה סנטימטרים של מים עומדים על הקרקע, לא שוקעים, וממתינים להתלכד לכדי שיטפון אכזר.

שינוי קטן בסדר הריצה מביא אותנו לקטע יותר צפוני, ולאחריו חזרה להשלמת החלק הדרומי. נגמר פרק הגשם במסע.

יום המנוחה בכפר אוריה מגלה לנו חבל ארץ יפיפה שמבחינתי היה נסתר. מבחינת הרצים, העומס של הריצה נותן את אותותיו. ברך כואבת שדורשת קרח להרגעה, גידים דלקתיים שמקשים על הריצה, ועד התמוטטות שדורשת פינוי לבי"ח.

חזרה לארץ

מהלילה בקיבוץ צובה, נראה שכאילו חזרנו לארץ, לנופים הירוקים, לציוויליזציה. הזמן פתאום עובר במהירות רבה. דוהרים לקראת יום המנוחה הבא שהוא הכי חשוב: חג הפסח שנחגוג אצל אחד הרצים בזכרון יעקב עם המשפחות. זריקת מרץ לכולנו.

המפגש עם המשפחות, חידוש הכוחות, הכניסו את כולנו לאווירת "סוף קורס". מריחים את הסוף. מתחילים להתרגש ולקלוט את גודל האירוע. סופרים את הימים אבל חוששים לספור בקול רם. יותר ויותר רצים וחברים באים כדי להצטרף לריצה או רק לפנק.

הסיום בבית אוסישקין בקיבוץ דן לווה בהרבה אופוריה. הרצים עדיין לא מעכלים את גודל ההישג. ואני? הישג אדיר! 24 ימים בשטח(כולל ימי מנוחה לרצים), מלווה קבוצת רצים ביחד עם חברי יגאל, ואחריות ענננקית מוטלת על כתפי. אסור לי לאכזב. לא במפגשים, לא באוכל, לא בתנאים. אסור שהמורל ירד בגללי. להיפך. אם התנאים תומכים, הם יצליחו. והצליחו בגדול!!

את השורות האלה כותב ארז גנסקו, בעלי "בדרכי הטבע", שהצליח להגיע לשיא נוסף במתן ליווי לוגיסטי לאורך שביל ישראל לקבוצה נפלאה של 5 רצים נחושים לעבור את האתגר הזה.

הקודם
הבא
שביל ישראל ב21 יום